אזהרה- פוסט הזוי משהו, למתקדמים בלבד.

בנובמבר 2015 השתתפתי בקורס תטא הילינג יסוד. היה מצוין, למדתי רבות ואני משתמשת הרבה בידע הזה בחיי היומיום מאז. כחלק מן הקורס אפשר לבקש לזמן סול מייט, אז זימנתי, מה איכפת לי. אם אני יכולה לשלם לאלפא שמונים שקל בחודש על סיכוי דומה למצוא בן זוג, אי מייט אז וול לזמן אותו עם תטא.
אז ביקשתי. ביקשתי שיהיה כמו שאני רוצה, ככה וככה, והקפדתי לבקש שלא יהיה נשוי.
בעקבות כך, המידע שקיבלתי היה שהוא ממש עכשיו מתארגן ליציאה מחו"ל בחזרה לארץ, ויגיע בעוד שלושה חודשים.
אוקיי, שלושה חודשים. אני יכולה לחכות.
כעבור שלושה חודשים בדיוק- בדיוק! הגיע לעבודה שלי א'ס. מתוק ממש, חכם לגמרי, אמיתי מכל הבחינות. ונשוי. עם ילדה.
בהתחלה קיבלתי אותו באדיבות מסוייגת ובחביבות רשמית, כמו כל חדש שמגיע.
הבעיה היא שאנחנו, איך לומר, חברים טובים. ולגמרי בגללו.
אמרתי לא אחת ואני עומדת מאחורי זה בכל מחיר- לא מתעסקת עם גברים נשואים. נקודה.
אבל הוא ממש מנסה להיות חבר טוב- קפה כל בוקר, מקפיד לקרוא לי לצהריים, שיחות נפש במשרד פעמיים בשבוע. הבנות ואני ביקרנו אותו ואת המשפחה שלו כבר פעמיים.
לא קישרתי בין הדברים, עד שפתאום.
גם כשכבר חשדתי שיש לו קשר לבקשה שלי, חשבתי שאין בו ממש- שהלא הבחור נשוי למהדרין.
ואז, לפני כמה ימים, בקפה בוקר עם פ' ואיתו, פתאום התברר שהם לא נשואים. כלומר, טכנית.
עכשיו, מה אני אמורה לעשות עם זה?
אני לא מתכוונת לעשות שום דבר, יהרג ובל יעבור.
אבל אני עומדת על זכותי לפחות להתלונן- ביקשתי סולמייט לא נשוי וקיבתי סולמייט לא נשוי, טכנית.
אוף.

אני באמת מחבבת אותו מאוד, הוא קצת כמו ממוצע של כל האנשים שאני אוהבת- קצת א'0 וקצת ג' וקצת ח' ועוד קצת. יש בינינו קווי דמיון מסוימים, אבל אנחנו גם שונים מאוד. הוא הרבה יותר מוצלח והרבה הרבה יותר חברותי. באחד הימים התברר לי שאבא שלו מתמטיקאי. המ. וביני לביני מול הנייר זכוכית בהום סנטר חשבתי לי שילדים של מתמטיקאים הם קצת מיוחדים, בעל כורחם. משהו בחשיבה, בחינוך, בבית.
זו היתה מלכודת פתאים, כי המחשבה הבאה שלי, שניות בודדות אחריה, היתה על הילדים שלא יהיו לי עם המתמטיקאי.
דווקא כשחשבתי שהנה, זה כבר עבר.
דווקא כשפתאום זה נראה לי טפשי להתגעגע למישהו חיים שלמים. חיים שלמים. יום יום. לפעמים יותר, לפעמים פחות. לחשוב עליו כל יום, לפחות פעם אחת.
ולמה? אין לי משהו יותר טוב לעשות?
אולי דווקא זו הסיבה שזה תפס אותי לא מוכנה הפעם.

איך אפשר להעביר חיים שלמים בגעגוע.
כשהיינו בתיכון רבים ונפרדים "לתמיד" היינו עוזבים באומרים בכעס "שיהיו לך חיים נחמדים", כאילו שזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים.
בפועל, הפעם האחרונה היתה הרבה פחות פואטית-השעה היתה מאוחרת, היתה לו טיסה למ'אוסה למחרת, הוא יצא ואני סגרתי את הדלת. ולמחרת באמת היה היום הראשון של שארית חיי

יעבור.

 

נ.ב. נזכרתי, היה משהו בבסיס שהעיר את ההתקף. דייר סטרייטס מופיעים בבאר שבע בחודש הבא.