שום המשכים לא יבואו

המייל בפוסט הקודם נשלח, נכון, לא'0, לפני כחודשיים.
ומה קרה אחר כך, אתם שואלים?
כצפוי, יש להם חשבון מייל משותף.
כצפוי, מ'אוסה קראה את המייל ונפלה לה הלסת. כל כך נפלה לה הלסת, שהיא שכחה לסמן את המייל כ"לא נקרא", ולכן א'0 לא ראה אותו.
שבוע אחר כך היא שאלה אותו בארסיות למה הוא לא מספר לה שכתבתי לו. הוא אמר לה שהוא לא יודע על מה היא מדברת, וכך התברר שבעצם, אם היא לא היתה אומרת לו שום דבר, הוא לעולם לא היה רואה את המייל.

הוא ניסה לחפש את הטלפון שלי. אחרי מאמצים כבירים מצא אותו והתקשר אלי.
דיברנו בטלפון.
ואז בסקייפ.
וקבענו לדבר באופן קבוע בימי שלישי.
מ'אוסה ידעה על השיחה הראשונה, אבל לא על כל השאר.
דיברנו שבוע, שבועיים, שלושה, ארבעה.
היה כיף.
הכל עוד שם, כל מה שהיה. החיבור המיידי הזה בינינו. ההרגשה הזו, שאתה מבין ומובן ולא צריך להגיד הרבה.
התחושה הנדירה הזו, שאתה אהוב כמו שאתה, ולא צריך כלום מעבר ללהיות אתה עצמך. לא צריך להוכיח כלום, לא צריך להיות כלום. רק להיות עצמך, ואתה מושלם ורצוי ואהוב בדיוק כפי שאתה.

הוא אמר מההתחלה שמה שהצעתי זו אופציה מעניינת, אבל לא באה בחשבון. ועם זאת, סיפר, די באריכות ומבלי ששאלתי, שיש להם בעיות בזוגיות, אבל באותה נשימה אמר שהוא אוהב אותה.

אבל, אני לא מתעסקת עם גברים נשואים, אפילו לא כשהם א'0.
אז אחרי ארבע שיחות קסומות כאלה, אחרי חודש וחצי שריחפתי חצי מטר מהאדמה, אמרתי שהיה נעים, אבל הוא נשוי. וזה נחמד שכיף לנו יחד, מעבר לאוקיינוס, לנהל שיחות כמו שהיינו עושים לפני עשרים או עשרים וחמש שנה. אבל בסוף הערב, הוא הולך לישון איתה. ואי אפשר שהגבר היחיד בחיי יהיה נשוי, ווירטואלי.

אני לא מתביישת להודות שנהניתי לראות את התגובה שלו (או כמעט ולא מתביישת). הוא התפתל. הוא היה המום. הוא ביקש שלא אלך. הוא אמר שאני חשובה לו. ושהוא חושב עלי לפעמים. יותר מלפעמים, למעשה.
אבל בסוף בסוף, ניתקנו והוא חזר למ'אוסה.
עוד פרק נגמר.

והחלק הכי גרוע הוא שעכשיו, במקום להתגעגע לאגדה, לתמונה לא אמיתית של מישהו שהיה פעם, אני מתגעגעת לדבר האמיתי. הכי אמיתי.
אני אפילו לא יכולה להתנחם בכך שאולי הגעגוע שלי הוא לנוסטלגיה, כי עכשיו, אני פשוט מתגעגעת אליו, כמו שהוא היום, הכי אמיתי והכי הכי בעולם.

קצת חבל לי שהוא לא מרגיש כלפי כמו שאני מרגישה כלפיו, אבל אני מניחה שככה זה במערכות יחסים, וככה זה כשזורקים אותך. לא הכל הדדי בחיים.

ומצד שני אולי חשוב להגיד שבמובנים מסויימים, עכשיו קצת יותר טוב. משהו השתחרר. ובמובנים מסויימים אחרים, הרבה יותר גרוע. אני אתגבר.

.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

How low can you go

Hi Dear,

How are you doing? I guess my email is not too much of a surprise. Did Y tell you she and I had met? it was nice 🙂

I am writing in English as I'm not sure whether you will be able to reply in Hebrew.

I know this must be short- so I'll do it shortly:

I've been thinking about this for a long time before I decided to write you. Eventually I decided to, as this is indeed important for me.
I have always dreamt of having a child together. And although many thing have gone by, this wish was never gone, it was always there. But time for that is running low, we will both be 40 on our next birthday. I would love to do it now, before it's too late. There is no reason why anyone should ever know, it will be a said to be a donation. Also, I have a good position and can raise him or her, nothing to worry.
I know you are married happily, and your marriage shell not be affected.

Last time we met you told me "maybe in another life when we are both cats", but this is something I want to do still in this life.

I am trying not to get too touchy, so I'll stop here. Tell me what you think.

Love,
Z

המשך יבוא…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

על נהרות הצער

.

אני מתחילה לחשוב שאני אצטרך להתרגל לחיים בלעדיו. אוף.

אולי אני אבכה קצת. ואולי יותר מקצת. אולי אני אבכה רצוף, מעכשיו ועד שאמות. כל הזמן. בלי הפסקה בכלל. ימות של דמעות, ימים של געגוע, שלא ניתן לעצור. אני אבכה ואי אפשר יהיה להפסיק אותי, נחלים של מי מלח חמימים יחרצו ואדיות עצובים בלחיים שלי. ואני רק אבכה ואבכה ואבכה, בלי הפסקה, בערות ובשינה. ימים ולילות יבשות ואוקיינוסים של געגוע, יהפכו לעוד ועוד דמעות אמיתיות, מצטרפות לטיפות לזרמים לשבילים של חלב נשמות. דמעות שאי אפשר לעצור אף פעם, חוץ מאותו אחד שחלף על פני, שיבוא לחבק אותי ולהרגיע את השצף, רק לו לבדו הכח לעצור לשעה קלה. ושוב הוא יחלוף על פני וימשיך לגלגול הבא, ואני אשוב לשירת חיי, בכי מסוף העולם לסופו.

וכבר לא יהיה לי אכפת אפילו ממראית העין של השכנים, או מעצמי שבמראה שתגער בי בצדק שזה ממש לא סביר, לבכות כבר שנים. אני אתעלם ממנה, במאמץ אמשוך מולה כתף אפורה, מוכתמת, מזיקנה או מאפטיה, ואלך לשבת על הספה, או מול המחשב, או בפגישת חשובים, ואבכה.

ולמי שיאזור אומץ לשאול, אגיד שאני בוכה על העבר ועל העתיד, על מה שהיה ועל מה שלא היה, על מה שלא יהיה ולא יוכל להיות. כמו אורקל מעורפלת, ספק ברורה ספק משוגעת, ממלמלת לעצמה ומהווה בעצמה אזהרה מפני אסון נורא. אנשים ימשכו לעומתי בכתפיהם הם, אולי יציעו לי אותן, אבל אני אסרב. אמחה את הרטיבות בגב היד ואמשיך לבכות, ובדמעות אשקה את התאנה שגדלה לי בכיור, שתדע צער מהו.

העשבים יגדלו בחצרות, הילדים יגדלו בבתים, החיים יגדלו סביב כמו שהם תמיד עושים. אבל אני אעצור, לא אמשיך איתם, רק אבכה את חיי, יום אחד ארוך בכל פעם. דמעה אחר דמעה אחר דמעה, כמו מטפחות שאינן צבעוניות, רטובות ומלוחות וקודרות ומספרות מה יכול היה להיות אחרת ואיך הכל השתבש. מספרות בטפטוף עצוב, מילה אחת כל פעם, את הסיפור הארוך על האישה שלא ידעה את נפשה, וכל שנותר לה היה רק לבכות. ומי שיקשיב למילים האיטיות הנשפכות בזרם דקיק יוכל לראות דרכן מסך של עבר, תמונה של הווה, אבל אף פעם לא עתיד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

עיר זרה

אני מתעוררת. מבינה שצריך לקום ומושכת את עצמי מהמיטה. לובשת את מה שהכנתי אתמול בערב, המחשבות והחלומות עדיין מרחפים לי מעל הראש.
שוב קמתי בתחושה הקבועה, שמשהו חייב להשתנות. ואם לא שום דבר אחר, לפחות התחושה הזו צריכה להשתנות. אנחנו קמות יחד כמו זוג אוהבות כבר די הרבה שנים, התחושה ואני, אולי שמונה. בערב אני מתמוטטת על המיטה ונרדמת מיד, אז אנחנו לא הולכות לישון יחד, אבל אני יודעת שהיא תמיד מצטרפת כי בבוקר היא שם.
לוקחת ענבים אדומים, שמה בשקית אוכל מפלסטיק. שונאת שקיות פלסטיק, אבל זה מה שיש. אני מניחה שאותו הדבר תופס גם לגבי החיים שלי.
אורזת דפים ומחברת, מכניסה את המחשב לתיק, עוד מבט תוהה לעבר השולחן, לוודא שהעכבר לא נשאר לבד בבית, יוצאת ונועלת את הדלת.
בדרך העיר זרה לי, היא לא מדברת איתי. גרתי כאן פעם, ועכשיו החלונות שותקים אלי, בהתנשאות או אולי בשעמום. מחזיקה חזק לא להסתכל על הבית של א'5 ושלי, בית ישן שאף פעם לא גרנו בו, ובעצם הפעם האחרונה שמישהו גר בו בכלל היתה לפני שבעים שנה. אבל פעם בדרך לעבודה הייתי מדמיינת שאנחנו משפצים אותו ורוקדים ולס בקומת הכניסה באור אחר הצהריים. עכשיו קורות עץ חוסמות את החלונות ושום אור לא נכנס.
אני עוברת גם ליד הבית של אילה, שילדה לא מזמן והפסקתי להתקשר אליה. היא התקשרה כמה פעמים, אבל אני רק התנצלתי כלפי הטלפון בלחישה, "סליחה, אני לא יכולה". היא התקשרה לאמא שלי, לבקש שתגיד לי להתקשר. אבל אני, לא התקשרתי. זה לא קשה לי, זה רק בלתי אפשרי.

נוסעת ברחוב שכאילו מוכר לי, ארבע שנים נסעתי כאן כל בוקר, חושבת מחשבות נחמדות ומחייכת אל ההגה, אל הפחים שהמשאית בדרך לאסוף, אל הילדים שחוצים את הכביש, אל הרהיטים הישנים שמישהו זרק. אבל הוא מתעלם ממני, כמו חבר ברחוב שעושה כאילו הוא לא רואה אותך, מסתכל דרכך בחנויות וממשיך להביט באגביות בעוברים ושבים האחרים, שגם אותם הוא אולי מכיר ואולי לא.

אני רוצה לעצור בצד הכביש, לצאת ולהסתכל בבתים, להזכיר להם שהם בעצם מכירים אותי, רוצה להסביר לעוברים בדרך לעבודה וגם לאלה עם הכלב, שאין אף אחד שאוהב אותי. אבל צד הכביש צבוע באדום לבן ואני לא יכולה לעצור, וגם בעצם זה לא יעזור. אני שומרת את תמהוניותי לעצמי, ופונה ימינה בצומת.

שלט למכירה על אחת הדירות צד את מבטי, בית ישן, קומה שניה בחזית מצד ימין. מחייכת בו אישה שאולי היתה צריכה להיות בעלת הבית, כדי שתדע איזה סוג של אנשים גרו שם לפניך, אבל היא רק המתווכת, והיא לא תגיד לך כלום. אני אוהבת שלטי למכירה על בתים, כי הם הזדמנות, הודעה על שינוי. משהו חדש עומד לקרות. אני אוהבת לדמיין את עצמי גרה בבית הזה, מסתכלת מהמרפסת או קוראת עיתון, אף על פי שאני אף פעם לא עושה אף אחד מאלה.

הרמזור בפניה שמאלה אורב לי, הוא מחביא הרבה זכרונות, כמו פנס קסם באור הנורות הצבעוניות. אבל אני כבר יודעת להתחמק מהם, מסתכלת באגביות בירקות בחנות בפינה, בוחנת טוב טוב את החצילים, הם הכי חשודים בעיני. כשמגיע הירוק אני פונה, בלי להסתכל יותר מדי מסביב, שאיזה זכרון ששכחתי לא יתבע פתאום תשומת לב. כאן מימין גרה תקוה, שבעלה המבוגר ממנה בשתיים עשרה שנה בגד בה והימר בכסף שהרוויחה בנקיון, והיא היתה צריכה להסתיר ממנו כדי לגדל את הילדים. ושנה אחרי שיצאה לגמלאות היא נפטרה, הלב שלה לא הצליח להתמודד עוד עם הכאב.

הכיכר מתנכרת לי, כל החנויות ברחוב שינו את פניהן. נותרה רק המאפיה לבדה, ואותה אף פעם לא אהבתי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

יאוש נוח

היינו בלונדון. שמונה ימים של שופינג ותיירות, לרגל בת המצווה של ביושקי. היה נחמד. קצת מעייף, הרבה מלחיץ, כיף מאוד איתן.
נסענו עם פגסוס דרך טורקיה, והגענו ללונדון בשתיים עשרה וחצי ביום שלישי. כרטיסי נסיעה, אוכל ולמלון. המלון, שהיה החלק בחופשה שהיה לי הכי קשה לקבל החלטה לגביו, היה מבאס. מפחיד, עם נוף צופה לסדנת התיקונים שלהם ולמדרגות השחורות, בואכה ברוז'. אוירת נכאים מפחידה בסגנון מזרח אירופה. לא כיף בכלל. השתדלתי להגיע לחדר בכל יום מאוחר ככל האפשר, להשאר ערה ככל שניתן, לישון מעט ככל שיכולתי ולצאת מוקדם בבוקר.
בימים הראשונים עשינו שופינג מתודי , אינטנסיבי ומתוכנן היטב ברחוב אוקספורד וריג'נט, וגם בקניון. אחר כך היו כמה ימים של תיירות- סיור בעיר, ביג בן, פיש אנד צ'יפס, טאואר אוף לונדון (סליחה על האיות העברי המטופש. הבלוג לא מאפשר לי לשלב אנגלית בכתיבה), ווסטמינסטר, תה של ארבע.
וביום האחרון עשינו קווסט ממש מגניב (איסקייפ רום בסגנון הארי פוטר) ואחריו עוד שאריות שופינג. סיכמנו שהחלק שהכי אהבנו היה הטיוב.

הבנות היו מתוקות ומקסימות לכל אורך הדרך, עזרו בכל מה שאפשר וחיבקו אותי כשנראיתי עצובה, התחשבו אחת בשניה ובי והיו שותפות מושלמות לנסיעה.

לתכנן את החופשה היה ממש גרוע. מלחיץ, מעצבן ולא נעים. לקבל החלטת בתנאי אי וודאות זו לא ממש כוס התה שלי. אבל הדבר היחיד שיותר גרוע מלתכנן את החופשה הוא שאחר כך צריך ממש לנסוע לכל המקומות האלה, ואז עוד לחזור.

בפעם הקודמת כשחזרתי מטיול בחו"ל, כשהייתי בגרמניה ואז נסעתי לכנס, הייתי חולה שבוע. מסתמן שגם עכשיו זה הולך להיות ככה. נורא קשה לי לסחוב את החיים שלי בשוטף, ואז כשפתאום אני מניחה אותם בצד לכמה ימים, בלתי אפשרי לחזור ולהעמיס אותם.
הכל נראה לא פתיר- העבודה, הלבד, האני רוצה עוד ילדים, הבית המט לנפול, האוטיזם שלי שאולי כדאי כבר לאבחן, חוסר התפקוד.

היאוש הלונדוני באמת היה יותר נוח, אבל זה המקומי שהשארתי בנתב"ג תפח בחום המקומי והתנפל עלי בשיניים חשופות כשחזרנו.

ואם משהו היה חסר, כמובן שבטיוב כל הזמן מנגנים דייר סטרייטס, ואני משתדלת לא לקחת את זה באופן אישי (ונכשלת בעקביות). אמא, הכל בסדר? למה את נראית עצובה? הכל בסדר, אני מחייכת חיוך גדול ושמח.

חזרנו ברביעי, חמישי היה לימבו לא מוגדר, ובשישי א'ס מהעבודה התקשר לשאול אם נבוא אליהם בשבת. בגבורה הצלחתי לא לבכות בכלל, ולא להגיד שהתגעגעתי, רק להגיד שבטח, ארוחת בוקר בשבת תהיה ממש כיף ונשמח לבוא.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

אזהרה- פוסט הזוי משהו, למתקדמים בלבד.

בנובמבר 2015 השתתפתי בקורס תטא הילינג יסוד. היה מצוין, למדתי רבות ואני משתמשת הרבה בידע הזה בחיי היומיום מאז. כחלק מן הקורס אפשר לבקש לזמן סול מייט, אז זימנתי, מה איכפת לי. אם אני יכולה לשלם לאלפא שמונים שקל בחודש על סיכוי דומה למצוא בן זוג, אי מייט אז וול לזמן אותו עם תטא.
אז ביקשתי. ביקשתי שיהיה כמו שאני רוצה, ככה וככה, והקפדתי לבקש שלא יהיה נשוי.
בעקבות כך, המידע שקיבלתי היה שהוא ממש עכשיו מתארגן ליציאה מחו"ל בחזרה לארץ, ויגיע בעוד שלושה חודשים.
אוקיי, שלושה חודשים. אני יכולה לחכות.
כעבור שלושה חודשים בדיוק- בדיוק! הגיע לעבודה שלי א'ס. מתוק ממש, חכם לגמרי, אמיתי מכל הבחינות. ונשוי. עם ילדה.
בהתחלה קיבלתי אותו באדיבות מסוייגת ובחביבות רשמית, כמו כל חדש שמגיע.
הבעיה היא שאנחנו, איך לומר, חברים טובים. ולגמרי בגללו.
אמרתי לא אחת ואני עומדת מאחורי זה בכל מחיר- לא מתעסקת עם גברים נשואים. נקודה.
אבל הוא ממש מנסה להיות חבר טוב- קפה כל בוקר, מקפיד לקרוא לי לצהריים, שיחות נפש במשרד פעמיים בשבוע. הבנות ואני ביקרנו אותו ואת המשפחה שלו כבר פעמיים.
לא קישרתי בין הדברים, עד שפתאום.
גם כשכבר חשדתי שיש לו קשר לבקשה שלי, חשבתי שאין בו ממש- שהלא הבחור נשוי למהדרין.
ואז, לפני כמה ימים, בקפה בוקר עם פ' ואיתו, פתאום התברר שהם לא נשואים. כלומר, טכנית.
עכשיו, מה אני אמורה לעשות עם זה?
אני לא מתכוונת לעשות שום דבר, יהרג ובל יעבור.
אבל אני עומדת על זכותי לפחות להתלונן- ביקשתי סולמייט לא נשוי וקיבתי סולמייט לא נשוי, טכנית.
אוף.

אני באמת מחבבת אותו מאוד, הוא קצת כמו ממוצע של כל האנשים שאני אוהבת- קצת א'0 וקצת ג' וקצת ח' ועוד קצת. יש בינינו קווי דמיון מסוימים, אבל אנחנו גם שונים מאוד. הוא הרבה יותר מוצלח והרבה הרבה יותר חברותי. באחד הימים התברר לי שאבא שלו מתמטיקאי. המ. וביני לביני מול הנייר זכוכית בהום סנטר חשבתי לי שילדים של מתמטיקאים הם קצת מיוחדים, בעל כורחם. משהו בחשיבה, בחינוך, בבית.
זו היתה מלכודת פתאים, כי המחשבה הבאה שלי, שניות בודדות אחריה, היתה על הילדים שלא יהיו לי עם המתמטיקאי.
דווקא כשחשבתי שהנה, זה כבר עבר.
דווקא כשפתאום זה נראה לי טפשי להתגעגע למישהו חיים שלמים. חיים שלמים. יום יום. לפעמים יותר, לפעמים פחות. לחשוב עליו כל יום, לפחות פעם אחת.
ולמה? אין לי משהו יותר טוב לעשות?
אולי דווקא זו הסיבה שזה תפס אותי לא מוכנה הפעם.

איך אפשר להעביר חיים שלמים בגעגוע.
כשהיינו בתיכון רבים ונפרדים "לתמיד" היינו עוזבים באומרים בכעס "שיהיו לך חיים נחמדים", כאילו שזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים.
בפועל, הפעם האחרונה היתה הרבה פחות פואטית-השעה היתה מאוחרת, היתה לו טיסה למ'אוסה למחרת, הוא יצא ואני סגרתי את הדלת. ולמחרת באמת היה היום הראשון של שארית חיי

יעבור.

 

נ.ב. נזכרתי, היה משהו בבסיס שהעיר את ההתקף. דייר סטרייטס מופיעים בבאר שבע בחודש הבא.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

אל תגיד הופ

יומולדת 39 שמח לי, הידד.

קמתי בבוקר והכנתי חלב שקדים, שלמדתי מש' של א' מהעבודה.
ביו קמה מוקדם במיוחד והכינה לעצמה כריך עם לבנה וזיתים.
כבר ביום שישי לנה מהדוקטורט שלחה לי ברכה בסמס, וגם ר', המנחה שלי (שחוגג יומיים לפני).
בסופ"ש הכנתי המון אוכל לכל השבוע- שניצלים, תפוחי אדמה עם גזר וביצים קשות, סלק, דלורית, עוגה, כרובית, תפוחי אדמה .בתנור, פסטה ברוטב שמנת, ברוקולי, טאבולה קינואה, וגם לחם ויוגורט
בשבת ההורים שלי היו, והביאו איתם אורז עם אפונה ותפוחי אדמה אפויים- איזה כיף שהמקרר מלא.
בשישי היינו אצל ש' וא', ונשארנו לארוחת ערב, קצת כמו בארה"ב (גם הם היו שם).
בדרך לעבודה חשבתי על א'0, תהיתי אם הוא זוכר שיש לי יום הולדת היום, והאם הוא חושב עלי. הנחתי שלא.

הגעתי בבוקר לעבודה, יום רגיל.
בשמונה וחצי א' האפס שלח לי סמס לאחל לי מזל טוב.
לפחות השנה אמא שלו לא שלחה לי הודעה…
ביו הכינה לי המוני מתנות- שתי שרשראות, פנקס שוברים למטלות הבית, סימניה, מחזיק מפתחות, נרתיק לטלפון, תמונה של "חלקי החתול" (רגליים, happiness, פרווה, whiskers וכו).
היא נתנה לי אותן במהלך היום באופן מדורג ובטקס רב- אחת ממש על הבוקר, לפני שיצאנו. אחת מיד כשחזרתי מהעבודה, אחת אחרי שהשרברב הלך. ואז, בערך בשש, עשינו טקס גדול והכנו תה (אבל בלי עוגה. אני אכלתי תמר אחד), ישבנו יחד על הספה ופתחנו את כל השאר. כולן חוץ משתיים, בעצם. אחת פתחנו בשמונה וחצי, לפני שהולכים לישון, ועוד אחת, ששמרנו ליום ההולדת עם המשפחה. הן היו עטופות להפליא בנייר עטיפה מהודר שקנינו באלמונית, וקשורות בסרט אדום מסולסל, מוקפדות עד הפרט האחרון. היא מכינה אותן כבר מאז מאי, וכבר שבוע וחצי סופרת את הימים עד יום ההולדת שלי…
ביושקי נתנה לי חיבוק ונשיקה, וגם הביאה לי את המתנה שמ' אחותי שלחה, במקום השליח..
מ' אחותי שלחה לי חבילה ענקית של שוקולד (שאני לא אוכלת- אני כבר שמנה מדי ולא יכולה להרשות לעצמי, הפסקתי עם כל הסוכר המוסף).
מ' אחי התקשר לאחל לי מזל טוב, הוא ואישתו נוסעים לתאילנד בעוד שבוע.
אמא שלי התקשרה לאחל לי מזל טוב, היא באמת חושבת שאני שווה משהו, או מצליחה להעמיד פנים בצורה משכנעת.
אבא שלי התקשר לאחל לי מזל טוב- פעם ראשונה בחיים, אני חושבת. בכיתי, ממש בדמעות אמיתיות.
יצאתי מוקדם מהעבודה, באחת וחצי, כי החשמלאי היה אמור לבוא. הוא ביטל ברגע האחרון, כשכבר הייתי באמצע הדרך. וכיוון שכבר יצאתי, וכיוון שזה בכל זאת יום ההולדת שלי, החלטתי לא לחזור.
בשלוש וחצי בא השרברב לתקן את הסתימה בכיור, וכשהוא הלך הייתי צריכה לעשות שטיף במטבח.
עוד שנה של הצלחה מסחררת בכל התחומים.
עוד שנה כזו ואבדנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה